לא מה שהייתה: היריבות בין אנגליה לגרמניה

הדור הצעיר כבר לא מתרגש. שירי המלחמה הם נחלת העבר

עופר ויזל
עופר ויזל  29.06.21 - 16:21
תחילת כתבה

על היריבות הספורטיבית בין אנגליה לגרמניה, שיפגשו הערב (שלישי) בשמינית גמר היורו, ניתן ללמוד משיר אחד שהומצא בידי אוהדים אנגלים, קצת אחרי שאנגליה גברה על נבחרת מערב גרמניה בגמר גביע העולם ב-1966. השיר (Ten German Bombers) כמובן משלב את היריבות הספורטיבית עם היריבות הפוליטית ארוכת השנים שהייתה בין המדינות, ואת ניצחונה של בריטניה גם בזירת הקרב. באותה העת שתי מעצמות הכדורגל היו זהות, לפחות מבחינת ארון התארים, כשלכל אחת – גביע עולם אחד.

המפגש בגמר הזכור היה גם הפעם הראשונה בה הנבחרות נפגשות במסגרת תחרותית. באופן סמלי הוא נערך במקדש הכדורגל הבריטי, אצטדיון וומבלי, וסימן את תחילתה של היריבות שלאורך כל השנים התנהלה על המגרש ומחוצה לו בו זמנית. אחרי ניצחונות גרמניים ברבע הגמר במקסיקו 1970, וברבע גמר היורו ב-1972, בדרך לזכייה ראשונה בתואר היבשתי, הנבחרות נפגשו בחצי גמר המונדיאל ב-1990. המשחק הטעון נערך בצל השיחות לאיחוד גרמניה בין הדיפלומטים ממזרח וממערב. מהלך שמרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה דאז, הייתה מהמתנגדות הבולטות לו. הגרמנים ניצחו בפנדלים וגם באיחוד.

שש שנים מאוחר יותר הן נפגשו שוב, בחצי גמר יורו 1996. "זהירות, היכנעו! – בשבילך פריץ, יורו 96 הסתיים". זעק ה"דיילי מירור" הבריטי, כשבתמונה שני כוכבי הנבחרת, פול גאסקוין וסטיוארט פירס שהולבשו במדי הצבא הבריטי ממלחמת העולם השנייה. גרמניה המאוחדת הגיעה לטורניר במטרה לאחות את הפצעים וכניעה לא הייתה עבורם אופציה. אנגליה, שקיוותה לנקום את שברון הלב מהמפגש הקודם, רכבה על גל הפטריוטיות אבל גם אז זה נגמר בניצחון גרמני, שוב בפנדלים, בדרך לזכייה בתואר הראשון שלהם מאז נפילת חומת ברלין. הקפטן דאז, יורגן קלינסמן אמר כי "המשחק עזר רבות בשינוי התרבותי והטורניר כולו האיץ את תהליך הגישור". את הבעיטה המכריעה באותה התמודדות אייקונית, החמיץ גארת' סאות'גייט, מאמן נבחרת אנגליה כיום.

בשנת 2006 גביע העולם הגיע לגרמניה. משרד החוץ הבריטי חשש מהתנהגות האוהדים האנגלים וניסה בכל כוחו למנוע את שירתו של השיר המושמץ, על אדמת ה"אויבת" הגדולה. חרף כל הניסיונות והמאמצים, הפזמון היה בשימוש נרחב על ידי האוהדים.

כיום הזירה הפוליטית השתנתה לגמרי. פרישתה של בריטניה מהאיחוד האירופי מרחפת באוויר ולקחה את שתי המדינות לכיוונים שונים. שחקן אחד מסמל את הסיפור הזה יותר מכל – ג'מאל מוסיאלה. קשרה בן ה-18 של באיירן מינכן נולד בשטוטגרט לאמא גרמניה ואבא בריטי ממוצא ניגרי, ומחזיק בשני הדרכונים. ב-2010 משפחתו עברה לאנגליה בעקבות לימודיה של אימו באוניברסיטה בסאות'המפטון. מוסיאלה שיחק באקדמיה של צ'לסי עד שנת 2019, כשמשפחתו בחרה לחזור לגרמניה.

על פי רפאל הוניגסטיין מה"את'לטיק", הברקזיט היה פקטור משמעותי בהחלטה. בעקבות כך הכישרון הצעיר עבר ללא תמורה ישר לאלופת גרמניה. עד שנת 2020 הוא הספיק לרשום 25 הופעות במדי הנבחרות הצעירות של אנגליה, אבל בעברו הקצר רשם גם מספר הופעות בודדות בנבחרת גרמניה עד גיל 16, מה שאפשר לו בחודש פברואר האחרון להודיע כי הוא מתכוון לייצג את ארץ מולדתו. "אנגליה וגרמניה נמצאות בלב שלי, אבל חשבתי על זה הרבה. מה הכי טוב לעתיד שלי, ואיפה הסיכויים שלי לשחק גבוהים יותר? בסופו של דבר פשוט הקשבתי לתחושה, שבמשך תקופה ארוכה אמרה לי שזו ההחלטה הנכונה לשחק עבור גרמניה, הארץ שבה נולדתי. ובכל זאת, זו לא הייתה החלטה קלה עבורי" סיפר אז בראיון.

מלבד הברקזיט, גם תפקידה והשפעתה של התקשורת האנגלית על השחקנים פחתה משנים עברו. עד לפני מספר שנים, השחקנים האנגלים ספגו הרבה מהתקשורת הצהובה שהייתה עסוקה בתעמולה אנטי גרמנית לפני משחקים ביניהן. היום גם התקשורת פחות מיליטנטית וגם השחקנים עסוקים יותר באינסטגרם שלהם, כשחלקם הגדול עדיין לא נולד בשיאה של היריבות הספורטיבית, וחלקם צעירים מכדי לזכור. עובדה נוספת שתעיד על השינויים בין התקופות היא שכאשר גרמניה ניצחה את אנגליה 1:4 בשמינית גמר מונדיאל 2010, היה שחקן גרמני אחד עם חוזה בפרמיירליג. כיום שמונה שחקנים בסגל המאנשאפט משחקים או שיחקו באנגליה, בעוד שני שחקני נבחרת שלושת האריות, ג'יידון סאנצ'ו וג'וד בלינגהאם משחקים בדורטמונד הגרמנית.

מאז אותו הגמר ב-1966, המאנשאפט הוסיפו לארונם עוד שלושה גביעי עולם ושלוש אליפויות אירופה, ולא הפסידו שוב לאנגליה במפגש נוק-אאוט. האוהדים האנגלים, שחוו בעיקר אכזבות וטראומות, עדיין רואים בגרמנים כאויב הגדול ביותר שלהם בכדורגל, אך זה לא בהכרח הפוך. עבור הגרמנים המפגשים עם אנגליה מעלים חיוך וזיכרונות מתוקים, בדרך לניצחונות היסטוריים או הפסדים כואבים. יש להם יריבויות גדולות מזו, עם נבחרות שגברו עליהם או עם כאלו שמאיימות על תואר "הנבחרת המעוטרת ביותר באירופה" בו היא מחזיקה, כמו גם היריבות הגיאוגרפית עם הולנד השכנה. קשר גרמניה בעבר, דידי המאן, הטיב לתאר את זה בשבוע שעבר שאמר: "לעולם לא אחשיב את האנגלים כיריבים שלנו. היריבים הגדולים שלנו הם אלו שהכי אתגרו אותנו והאנגלים לא היו כאלה".

בשנת 2000 גרמניה נעצה את המסמר האחרון באצטדיון וומבלי הישן, כשגברה על אנגליה במשחק הפרידה ממנו לפני הריסתו ובנייתו מחדש. ביום שלישי, השתיים יחזרו לזירת הפשע בה הכול התחיל וירשמו פרק נוסף בהיסטוריה. מצד אחד האנגלים שבצל הפרישה מהאיחוד האירופי ינסו להשתחרר גם מהעוולות הספורטיביות, ומצד שני הגרמנים נטולי הסטריאוטיפים השונים, שיקוו להוסיף לארון התארים העמוס שלהם אליפות אירופה רביעית, דווקא באותו מקדש הכדורגל הבריטי, שגם הוא כבר לא מה שהיה פעם.

ספק רב אם הדור החדש של אוהדי כדורגל בכלל מודע למה שקרה בעבר. ב-BBC נכתב: "מלמדים אותם על העבר, אבל כאשר הם מסתכלים על גרמניה, הם רואים מדינה מתקדמת, מולטי תרבותית, מתועשת, עם מערכת בריאות טובה ותקווה. בני 20 ומשהו נוהרים לברלין, המבורג ומינכן כדי ליהנות מחיי הלילה שיש להן להציע".

אולי את המציאות המשתנה לעינינו והעובדה שהעולם כבר לא עסוק במלחמות, אפשר לתאר במשפט אחד של הארי קיין. הקפטן האנגלי בחר לקרוא לקהל להפסיק את שירי המלחמה לקראת המפגש בוומבלי: "אנחנו תמיד מבקשים מהאוהדים שיתנו כבוד. כולנו אוהבים את הכדורגל וכולם רוצים שיכבדו אותם כשחקנים על המגרש. כך גם הגרמנים". אז אם יש עדיין יריבות, היא כנראה מדומיינת.